סלמה רוקמת הגאולה – פרק א'
טיוטה ראשונה

אמונה של לפנות בוקר

שקט שרר באותו לילה ונדמה היה ששום דבר יוצא דופן לא יתרחש,
זהו רק עוד לילה של חלומות והזנת הנשמה שעולה לה לעולמות עליונים דרך עץ החיים,
נודדת ומביאה דרך חזיונות ידע אל החיים הארציים.
כמה כלבים נבחו ושוחחו בניהם מתוך הדממה, וצרצר אחד נשמע ברקע כמו מנצח על השיח בניהם.

כול זה התרחש עד שצעקת כאב פילחה את האוויר החמים,
לוח השנה הראה שזה ליל ד' אלול והמקום הוא כפר קטן ושלו בשם סינא שבתימן,
השעה היתה לערך 2:00 לפנות בוקר.

סינא, הוא כפר לא בולט במיוחד בנוף המקומי, ותושביו הלא מרובים הם גברים נשים וילדים
החיים בקדושה את הרוח היהודית בהלכתם היום יומית ובתודעת רוחם.

מרת סאלח, שודיה, אחזה בידה של המיילדת וביקשה ממנה תפילה,
למרות שזו היתה הלידה השישית של שודיה וגופה היה מיומן בסוד הלידה,
היא הרגישה שזו תהיה לידה אחרת, גופה היה דרוך ועצבני ונשימותיה קצרות,
הלבנה היתה מקור הנחמה היחיד עבורה ברגע זה,
ואף כי היא היתה רק בתחילת החודש ואורה היה מועט, שודיה ידעה שהלבנה תשמור עליה ועל פרי רחמה.

קשה היה להתעלם מזעקות הכאב,
ובעקבות כך אנשי ונשות הכפר התעוררו וחיפשו את מקור הקריאה.

סאלח שעוד מעט יהיה אב ל 7 ילדים בע"ה,
לא ידע לאן לפנות, האם להישאר בקירבת אישתו או לרוץ לקרוא לרבי מוסא.
"חשוב שרבי מוסא יהיה פה" סאלח מילמל לעצמו,
"אבל אולי גם לא" , לאחר כמה דקות של שיח בלי ציר בתוך עצמו,
החליט בליבו סאלח להמתין ולא לקרוא עוד לרבי מוסא, יש עוד זמן אין טעם להטריח אותו,
ואז ברגע של פזיזות אחז בידו של בנו הצעיר הביט בעיניו שם בהן רוח סערה ופקד עליו:
"רוץ וקרא לרבי מוסא "

בנו הינהן בראשו ונענה בהתמסרות מלאה לשליחות אביו.
"אמונה" מילמל סאלח בין שפתיו  כמה פעמים "אמונה" ונע מצד לצד עם רגליו מחפש תשובה וודאית.

בנו הצעיר וקל הרגליים של סאלח ושודיה רץ עם סנדלים רפויים על רגליו אל ביתו של רבי מוסא,
ליבו הלם "עוד מעט יוולד לי אח קטן, ואני לא אהיה הילד הצעיר במשפחה".

זו הפעם הראשונה שהוא רואה הכנות ללידה, עד אז הוא רק שמע על כך מחברים שלו איתם שיחק ברחובות הכפר ושנכחו במעמד שכזה,
אבל אלו היו סיפורי הגזמה לתחושתו לעומת מה ששמע מהמבוגרים כשהקשיב לשיחותיהם, כבדרך אגב,
בעיקר בבית הכנסת כשהם מחביאים מילים וסודות של חיים מתחת לטליתותיהם
ומשמיטים אותיות זוהרות הכתובות בתוך סידורי התפילה.
בסיפורים אלו כפי שהמבוגרים תיארו באוזנו המשתוקקת לאסוף מהם את המילים הפזורות באוויר,
הוא חווה בדמיונו את קדושת מעמד הר סיני.

ככה זה הרגיש במעמד הר סיני, הוא היה בטוח!.
לכן כשאביו פקד עליו לרוץ לקרוא לרבי מוסא הוא חש את הכבוד להיות חלק מהטקס,
להיות המעורר.

~ תרג'ום עיקרי לרעיונות בפרק א':

הפרק הראשון מתחיל באישון לילה, בתחילת חודש, כשאור הלבנה מועט. הרבה דברים מתחילים מנקודת החושך והחשכה, גם אנחנו נולדים מתוך הרחם שהאור בה מעומעם – אל החיים.

ברגע החיבור בין האור לחושך, בחיבור הזה הוא רגע עם הכי הרבה אפלה ופחד, זה רגע המעבר, והשאלה שעולה: מה אדם זקוק ברגע הזה? כשהכי חשוך לפני עלות השחר? כשהאדם יודע שזוהי נקודת החיבור והמעבר בין לבין, שזוהי נקודה רגישה ושבירה.

מה היה זקוק אברהם אבינו כשהתבקש לעזוב את בית אביו ואימו ולצאת אל החשכה אל הלא נודע? ונאמר לו רק "אראכה", ולא נאמר לו איפה מתי ואיך רק "אראכה" (אראה לך ) וזהו!. מה הוא לקח איתו בתיק הרוחני שלו? אמונה.

לכן בחרתי לקרוא לפרק הזה שהוא הפרק שמתחיל את כול סיפור הלידה של סלמה שמתרחשת באישון לילה בליל לבנה מועטה – "אמונה של לפנות בוקר".

רעיון האמונה חוזר גם אל מול סאלח, אביה של סלמה,,כשהוא מתלבט האם להעיר את רבי מוסא, להקיץ אותו בליל קיץ משנתו או שלא, שעליו לחכות ולהמתין עוד כמה רגעים…. לבסוף הוא מחליט להוסיף אמונה לליבו ולהביא את רבי מוסא, ולשם כך הוא שולח את בנו הצעיר לדרך להיות המעורר.

ברפואה הסינית גם שם תנועת החיים מתחילה מהמקום הנמוך והחשוך של המים (מי השפיר בהקבלה) והתנועה עולה ממעמקי המים והחשכה אל האש הגילוי והאור.

הרבה תהליכים בחיינו מתחילים ממקום של הסתר וחושך או חשכה, אולי זו הקבלה לאופן בו התחלנו את חיינו מהרחם המוסתרת והחשוכה שיש שם באופן יחסי (מעט אור חודר לרחם אל העובר דרך שכבות העור של הבטן והרחם), ואולי כול זה מיצג את התחושה שהחיים פה ביחס לעולם הרוחני חשוכים יותר, והחיפוש אחרי אור ואמונה עובר דרך שערים של חושך.

כך שהסיפור מתחיל בליל חשוך ושקט עד שיש צעקה שמפרה את השלווה של הלילה, ממש כמו שעובר חי לו ברחם אימו בשלווה עד שיש ציר והתכווצות שיוצרת כאב וירידת מי השפיר ובכך התחלה של מעיין כאוס ואי וודאות עד ללידה.

מה קורה שם בשעות האלו של החשכה ואי הוודאות? יש שיגידו שאדם הכי שביר ורגיש בשעות האלו, והוא פגיע ולכן רוחות רעות יכולות להגיע אליו ולפגוע בו. אישה בלידתה יודעת זו היטב, היא עירומה וצריכה להתמסר לסביבתה יותר מאשר היא לעצמה, עליה לחצות את ים סוף, אגנה נפתח לשניים ועליה לעבור דרכו.

וגם כאן כמו קודם מה ששומר עלינו זו האמונה. האמונה באשר היא, וכמה שיש לנו ממנה, תמיד טוב שיהיה עוד.
אמונה היא עוצמה שכול פעם צריך לבנות מחדש, כי היא נוטה להתערער עם שינוי החיים והעונות הרגשות והמפגש עם הגוף והחומר, וגם בגלל שזו דרכה של אמונה לשכלל אותנו ולצמוח יחד איתנו,
לאפשר לנו ליצור חוויה של התעלות וגדילה .

בנוסף אני מבקשת שתזכרו את הפרט שגופה של שודיה כאב למרות שילדה שש פעמים, להמשך הפרקים שם תתבהר התמונה בהקשר של גוף נפש/נשמה לעוצמת הכאב.

באותו האופן אני מבקשת שתשימו לב לאח הצעיר שמהופנט מחווית הלידה והוא יונק בשקיקה את סיפורי המבוגרים ללידות הנשים.
מבחינתו זהו רגע של מפגש עם קודש הקודשים, רגע של מעבר ממוות לחיים (יובן בהמשך הפרקים בחיבור עם סיפור לידתו), בהרגשתו רגע זה מבטא את זיכרון מעמד הר סיני , טקס של התעלות.
יש חשיבות לכך שהבאתי לו את היכולת להיות המעורר  ( בפרק ב' יובן רעיון התעוררותו שלו יותר לעומק בהקשר לרגע לידתו ).

סלמה רוקמת הגאולה – פרק ב' שפתי תפתח

קישור להקדמה לסיפור – סלמה רוקמת הגאולה בראשית

♥הסיפור מרתק אותך ?  הישארו מעודכנים והצטרפו לקבוצה השקטה בוואטסאפ ותקבלו ראשונים עידכונים על פרק חדש שעולה ♥

מוזמנים לשתף את הסיפור עם חברים וברשתות החברתיות דרך הקישורים , תודה.

כול הזכויות שמורות לאוריה עזאני תשפ"ה 2025
כתיבה אותנטית אנושית לא AI