סלמה רוקמת הגאולה – פרק ה'
טיוטה ראשונה
סירטון וידאו לפרק באינסטגרם – סוד המילים המוסתרות
סוד המילים המוסתרות
מבחינת מרים המיילדת זהו כול הסיפור, מנקודה זו אפשר להתפזר וכול אחד ימשיך לו בדרך, המילים פה מסתיימות, ואחריהן, הריק הגדול.
אך בתוך הריק, המוסתר, במילים שלא נאמרות ומסופרות, יש סוד גדול וריפוי גדול עוד יותר, ומה שמרים לא סיפרה אבל מורי רבי מוסא הרגיש מבלי מילים ותיאורים נוספים היה איך גופה של מרים רעד עד לשד עצמותיה מעוצמת המעמד שחוותה, וכמה טוב שהלבנה עם אורה העמום שהגיח מבעד לעננים האפורים, עטפה וליוותה אותה בעת כניסתה חזרה אל הבית.
זאת ועוד רבי מוסא ראה מתוך תנועת העננים, בחיזיון, בעייני רוחו, את מה שקרה בהמשך אותו הלילה למרים המיילדת -ביטוי עצמי
מרים פתחה את דלת הבית ונכנסה פנימה עם הרך הנולד שהסכים לפני רגע קט לפתוח את פיו בשאגה גדולה של אות חיים, גם השמים פתחו פתח של שחרור – טיפות גשם רכות, זרזיפים של הקלה החלו לרדת, דלת הבית נסגרה זמן לאסוף את כלי הלידה.
הוא ראה בחיזיון, שרק אחרי שמרים הניחה את התינוק בחיק אימו שלא היתה מודעת כלל לגודל האימה ששררה באותו הרגע בביתה, היא הרשתה לעצמה שוב לחמוק החוצה ולפרוק בדמעות את הרגש שכיווץ את גופה, טיפות הגשם הרכות שהמשיכו לרדת מטה ליטפו את דמעותיה ואת לחייה.
בעודה שואפת את האוויר הקר בחוץ שהיה כמו שברי זכוכית לריאותיה, אוויר שפוצע ועוזר לריאותיה להתנקות ולהתחדש, לנשוף החוצה את המיותר ללא אחיזה, לזקק את רגע האימה, להודיה גדולה, היא מצאה את גופה ללא שליטה קורס נופל אפיים על האדמה הרטובה, על הבוץ העיסה הדביקה, משתחווה לאלוהי הבריאה.
"אין עוד מלבדך האלוהות הקדושה את אחת ושמך אחת – אהבה " רבי מוסא שמע איך מילמלה מרים המיילדת מילים מקודשות אלו מבין שפתיה.
אחר כך התעשתה, קמה, ניקתה את שבבי הליכלוך שהתמזגו דבקו זה בזה עם ניצוצות רגע הלידה, השתלבו כפסיפס של רגעים וזיכרונות בשימלתה השחורה, ונכנסה חזרה אל הבית מלא ההמולה ושוקק השמחה כשברקע נשמע ללא הפסק, צווחות יללות של תינוק המבקש לינוק משד אימו חלב נוזל טהור של חיים.
*** תרג'ום
נקודות עיקריות לרעיונות שבפרק ה':
לכותרת של הפרק בחרתי "מילים מוסתרות" ולא "נסתרות" וזה מכוון, כי יש מילים אותם אדם מסתיר ומשמיט בכוונה מסיפור אותו הוא מספר, זה לא נסתר ממנו, כלומר לא מודע, אלא את המילים הללו באופן מודע, הוא בוחר להסתיר, להצניע, להשמיט, להשתיק.
אשת רפואה מיומנת יודעת לשמוע את המילים שמסופרות מאדם שבא לבקש את עצתה, וגם את אלו שלא נאמרות, והיא יודעת שבמילים שלא נאמרות, בהן מצוי כול הריפוי.
המילה הלא מושמעת, המוצפנת, המוסתרת, גם היא שפה ומחביאה בתוכה אמת המבקשת להישמע.
אשת ריפוי מיומנת, יודעת, כמה אפשר ונכון דרך יכולתה לשאול שאלה, להיכנס פנימה למרחב המקודש של האדם המבקש ריפוי, וכמה לא להיכנס, לשמור על המרחב הפרטי המקודש של האדם שמולה.
זוהי רגישות ומיומנות שיש לרבי מוסא, היכולת לשמוע ולהקשיב – גם וגם, את המילה הנאמרת והנשמעת וגם את זו שלא נאמרת ונשמעת.
מרים סיפרה את סיפור הלידה מנקודת מבטה וחלקה במאורע וכול זאת עד נקודה מסויימת ושם – עצרה.
באופן מודע ונחרץ היא עוצרת, שמה נקודה לסיפור.
יש מילים שהיא בוחרת שלא לשתף, ורבי מוסא כיבד את רצונה ואת המרחב המקודש שלה, הוא הצליח לקרוא דרך שפת גופה את המילים שלא נאמרו דרך פיה, הוא שמע דרך גופה את המילים, מבחינתו המילים נאמרו אבל אחרת מהמקובל…
הוא הרגיש מתחת לפני השטח את מה שהתרחש לאחר הלידה, הוא היה רגיש וגם מיומן לשמוע את המילים שמרים השמיטה מסוף הסיפור על הלידה, הרגישות שלו נובעת משנות ניסיונו בעולם הריפוי, ומתוך הידיעה שאנשים מספרים סיפורים עד הנקודה שנוחה להם ומשמיטים נקודות שיש בהן כאב, פחד, בושה נקודות שבהן טמונה גם ההחלמה.
הוא גם ידע מתוך שנות ניסיונו בטיפול בטראומה, שחוויה כמו שמרים חוותה יש לה השפעה על הגוף, היא מטלטלת כול תא ועצם בגוף האישה.
את מה שקרה אחרי הלידה מרים לא סיפרה, אבל רבי מוסא ראה כחיזיון, אולי זה היה בדיוק כך ואולי טיפה אחרת, אבל באופן כללי זו החוויה.
התנודה הקיצונית שבין נגיעה ברגע של מוות, פיק הברכיים והחזרה לשמחה ולהמולה מבקשת רגע של הכרה וריפוי – כי נוצרו קרעים, וריפוי מבקש רצף.
כשמרים מבקשת לשים נקודה בסוף הסיפור שאותו סיפרה, ואחר כך מגיע הריק הגדול, אפשר להבין את זה בשני אופנים:
האחד – הריק הגדול זה חור שחור, כאב, ואקום, שתיקה של העדר שאין לה רצון לבוא בתוכו להיזכר ולהביט בו.
השני- הריק הגדול, זה האלוהות, זהו המקום שבו לא שואלים שאלות, המקום שנשגב מבינתנו, שאנחנו לא יכולים להבין או לדעת ולכן עדיף שנרפה.
אך באותו מקום של הריק, של החלל, שיכול להפוך בקלות לחור שחור של פחד, אם נלמד לעטוף אותו נכון, להתבונן בו בעיניים מרפאות, נוכל למצוא בו את התשובות של הנשמה, נקודות של אור, כי שם יש מילים מפוזרות שרק מבקשות להיות מסודרות בסדר הנכון כדי להביא שקט ואהבה.
אני מבקשת שתשימו לב לנקודה נוספת, בעוד שמרים עברה טלטלה, שודיה בכלל לא היתה מודעת לגודל החוויה, ובכך עולה השאלה:
איך זה יכול להיות ? הכין היתה שודיה ברגעים אלה? איך מרגישה אישה כשמספרים לה בדיעבד את מה שהיה והתרחש והיא לא היתה במודעות ובנוכחות בעת האירוע? אשאיר את זה כשאלות פתוחות להתבוננות והקשבה…
סלמה רוקמת הגאולה – פרק ו' בין העולמות
הקדמה לסיפור – סלמה רוקמת הגאולה בראשית היזכרות
מוזמנים לשתף את הסיפור עם חברים וברשתות החברתיות דרך הקישורים , תודה.
כול הזכויות שמורות לאוריה עזאני תשפ”ה 2025
כתיבה אותנטית אנושית לא AI