סלמה רוקמת הגאולה – פרק ד'
טיוטה ראשונה
לסירטון וידאו באינסטגרם של הפרק – כשכול העולם רוטט
לסירטון וידאו באינסטגרם של הפרק – להשיב כול חוט וחוט
לסירטון וידאו באינסטגרם של הפרק – איתך כול העולמות שלמים
כשכול העולם רוטט
הכול היה רוטט באותו בוקר בו כול הנשמות נפגשו:
שודיה, מרים, רבי מוסא והרך הנולד שביקש לאסוף את כולם ביחד לספר את סיפורו ולהביא עבורו וגם עבורם ריפוי.
לכולם יש מקום בסיפור חייו -כולם בין ירצו או לא ירצו, רקמה אחת, פועמת, חיה עבורו.
לאורך כול תיאורי רגע הלידה היתה הרגשה בחדר, שעוד רגע כמעט והחוט יקרע,
שכמעט והרקמה תיפרם והכול יתפזר לכול עבר ללא שליטה,
והנה בנס גדול, מישהו הביא חוט ובהנף נשימה אחת – תפר את הכול.
שוב היתה דממה, רבי מוסא איפשר למרים לנשום, ולא האיץ בה להמשיך בסיפור,
לזמן יש פה חשיבות מכרעת, לכול דבר צריך להיות מוכנים,
גם לדיבור ולמילה,
לכול דבר צריך להבשיל.
רבי מוסא ידע, בתוך קול הדממה הדקה,
בתוך השקט, רק שם הדברים מתגלים ללא הסתר.
ובתוך שלל החוטים הסבוכים של סיפור הלידה, יש לפרום אותם אחד אחד,
בעדינות ורכות, ולהשיב כול חוט וחוט – למקומו הראוי.
הרך הנולד נע בריפיון בחיק אימו, מאותת שהוא נוכח, מרים הביטה בו, חייכה התרככה והמשיכה בסיפורה רגועה יותר,
את גלי ריגשותיה השוצפים קוצפים היא שמרה לעצמה פנימה.
"עטפתי אותו בשמלתי השחורה עם יותר בדים, בכיו מיקד את תודעתי
ובירכתי את הרגע:
"ברוך הבא, כמה טוב שאתה פה איתנו,
חיכינו לבכי שלך, התעוררת לחיים,
מי יתן ותעורר עוד לבבות לחיים,
איתך הקולות של כול העולמות שלמים".
*** תרג'ום
נקודות עיקריות לרעיונות שבפרק ד':
האם אנחנו יודעים מי אנחנו? מהם הקשרים שקושרים אותנו ביחד? למה אנחנו נפגשים עם מי שאנחנו נפגשים ולא עם אחרים? הרי יש כ"כ הרבה אנשים בעולם? למה נפגשנו עם זה ולא עם אחר? למה נולדנו למשפחה הזו, לאחים האלה, לסיפור הזה?
חוטי אור של נשמות מחברים אותנו ברגעים מסויימים ולכול נשמה יש חשיבות ומשמעות, כך גם בפרק הזה, כול מי שהיה בחדר, היה קשור זה לזה וזה בזה.
אין פה בחירה, הכול רקום מראש.
הכול גורלות של נשמות.
התחושה היתה שברירית מעומס הרגשות וגודל האירוע שסופר בפרקים הקודמים, והיה נדמה שהחוט, הקשר, עומד להיפרם מעוצמת החוויה – אבל בהנף יד, בחוויית נס, משהו תופר הכול ביחד – המשהו הזה זה כמובן האלוהות.
בהשוואה לפרק ב' וג' בהם היו קולות רעשים ופחדים, בפרק ד' יש את הדממה והשקט. הגל של הרגשות יורד.
בפרק הזה רבי מוסא מאפשר לשקט להתכלל פנימה, הוא לא מאיץ, מאפשר לזמן לרפא את החוויה, לכול דבר יש זמן להבשיל , אי אפשר להגיע לעולם לפני הזמן הנכון, יהיה הדבר הזה אשר יהיה, תינוק, רעיון, רצון, מפגש בין אנשים, אהבה, תפוח, מילה שנאמרת וכו..
השקט והדממה מאפשרים התבוננות, הקשבה ובעקבות כך התרפאות. ריפוי מתרחש כשיש הרפיה בגוף, והרבה פעמים אדם יוצר בלי כוונה רעשים בחייו (וגם פחדים עליהם אדבר בהמשך) וזה מעכב לכאורה ריפוי.
בסוף הפרק מרים מברכת את הרך הנולד בברכה פשוטה ומרגשת – ברכת המתעורר לחיים, זה שהתעורר ושיעורר עוד לבבות.
איתו כול הקולות של כול העולמות שלמים, כי אדם שלא משמיע את קולו המקורי, שמשתיק אותו, מחביא, מחסיר משהו מהבריאה. כאשר בראש ובראשונה, קודם כול מהבריאה / הבריאות האישית שלו.
דיבור שלא מושמע או מושתק ,אילמות , יכול להפוך לחומר נפץ, להר געש פנימי שעלול להתפרץ, לאש מכלה, לאלימות ולמחלה.
הדיבור עצמו הוא הריפוי והצינור של הניקוז הריגשי רגע זה של דיבור מבקש מודעות, זהו לא סתם דיבור, אלא דיבור עם קשב, תשומת לב.
כשכולם ישבו ביחד זה לא היה רק כדי לרפא את הרך הנולד, אלא גם לרפא כול אחד את עצמו. משהו חסר בכול אחד מהם, אם הילד חולה, משהו בדור שלפניו, בהורים, לא מזין טוב את הילד, משהו בהם חסר וזקוק לריפוי גם כן. בחולי של הרך הנולד, הוא מחייב אותם גם כן להתרפא, ורצוי מתוך הקשבה ומודעות.
הריפוי שלהם יאפשר ריפוי מיטיב של התינוק, הם יתמלאו ויתאזנו ובכך יוכלו להזין טוב יותר את הרך שנולד.
סלמה רוקמת הגאולה – פרק ה סוד המילים המוסתרות
הקדמה לסיפור – סלמה רוקמת הגאולה בראשית היזכרות
מוזמנים לשתף את הסיפור עם חברים וברשתות החברתיות דרך הקישורים , תודה.
כול הזכויות שמורות לאוריה עזאני תשפ”ה 2025
כתיבה אותנטית אנושית לא AI