קבלה עצמית זהו לימוד גדול מאוד,
אנחנו פה בעולם נעים בחצי,
חצי אחד (במקרה הטוב) מקבל את עצמו,
וחצי שני (אפילו יותר מחצי) לא מקבל את עצמו
ותמיד יש לו תלונות של: “את לא מספיק”.
הפער בין 2 החצאים מקשה על האדם לחוות אהבה עצמית.

עשינו על זה תהליך של קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית),
ניסינו להבין את העומק של החוויה,
את תמונת הנשמה שהיא שלמה בתוך מציאות חצויה.
התנועה היתה כול הזמן אל תוך הלא נודע,
אנחנו לא יודעות למה זה ככה,
אנחנו לא יודעות מה כדאי לעשות כדי להרגיש טוב יותר ושלמה יותר,
אבל ידענו דבר אחד,
המרחב יביא איתו את התשובה.

בתחילת התהליך היא הניחה את הבד “חוסר קבלה של מי שאני”
רחוק מאוד מכול שאר הבדים,
ובהדרגה קירבנו את הבד צעד אחר צעד לבד אחר שייצג את “הבורא”.

בסיום המפגש כשהתבוננו על ציור הנשמה (הנחת הבדים) ובבד של: “חוסר קבלה של מי שאני”
עלה בה הקול:
“לב שבור הוא לב שלם”,
החצי שאני החוסר מושלמות הוא השלם בעיקר בעייני הבורא אליו היא התקרבה.

היא הסתכלה על אבני החן הטובות שהיו מונחות בתוך צדף ואמרה:
“איזו אבן יפה יש פה, בא לי להניח אותה על הבד”.
והיא הרימה את האבן הירוקה והניחה אותה על פני הבד הירוק.

“תסתכלי טוב על האבן ” אמרתי כי אני מכירה את האבנים שיש לי
“היא שבורה 🙂 ובדיוק כמו הלב היא גם שלמה “.

בתוך השלם מונח השבור ובתוך השבור מונח השלם.

והשיר הזה מתנגן בראש 🙂 –