באמצע הקונסטלציה הנשמתית (המערכתית משפחתית) הוא נעצר ואומר: “יש לי סוד”,
באותו הרגע היתה תחושה שהכול נעצר בחדר,
סוד הוא תמיד משהוא עוצר נשימה.
סוד הוא דבר עצום, הוא יכול להיות חומר נפץ, הפתעה טובה או שלא,
מתח גדול שחותך את המרחב, צפייה דרוכה למה יתגלה…סקרנות מהולה בחשש..

סוד הוא מטען עצום שחבוי בגוף שלנו, הוא מטען לא רק על הגוף אלא גם על הנשמה,
הוא מכביד מאוד. סודות גם מבקשים מאיתנו לשקר, והמון שקרים –
רק כדי להגן שהסוד לא יתגלה. ושקרים הם כבר מתכון מעולה לרגשות אשם וביקורת עצמית.

הוא ממשיך…
“שמרתי את הסוד הזה” הוא שוב שותק.
“איפה?” אני שואלת.
“בבטן” הוא מצביע על צ’אקרת מקלעת השמש, אותה שמש שרוצה להאיר ולגלות הכול, צריכה להיות עכשיו מוסתרת.
“קשה לי לנשום, יש לי לחץ בבטן” הוא אומר.
ניגשתי והבאתי לו אבן סיטרין גדולה צהובה שתומכת בביטוי צ’אקרת השמש, והוא חש הקלה. אבן ירדה לו מהלב.

סודות כמוסים מחכים לרגע הנכון שבהם הם יוכלו להתגלות, אין להם רצון להיות מוחבאים לאורך זמן,
הם רק מחכים לאות לצאת החוצה.
כדי לעזור לפתיחה האנרגטית הבאתי גם כלי עם ציור של פרחים,
לפתוח ולאוורר את התקיעות שיש במרחב התודעתי שלו כמונחה.

הוא עדיין לא יכל לגלות את הסוד במלואו, אבל יכל לתת לזה הכרה ומקום במרחב ובחייו.
ומבחינת תהליך של ריפוי זה המון,
על סודות שקרים ונשמה אחת שמבקשת להתגלות.