תגית: התפתחות אישית

למי שייך האושר שלך

למי שייך האושר שלך? האם אי פעם עצרת ובחנת את השאלה הזו לעומק? כך החברה עיצבה אותנו, שהאושר שלנו יהיה נתון בידיה, שנעבוד לפי הכללים שלה, בדרך זו יהיה לחברה קל להשליט עלינו סדר, לישר אותנו בקו אחיד, כך החברה בוחרת שלא להסתבך בשאלות שמבקשות בדיקה יותר מעמיקה ולמצוא להן פתרון, כי לעיתים קרובות אדם מבקש אושר בדרכים קצת שונות מהמקובל בחברה, וכשהוא לא מקבל מענה אורו הולך ומתמעט עד שהוא כבה ומת אט אט, והתשובה לכך תהיה: “ככה החיים”.. התחברי לרגע לנשמה שלך, ותגידי לי בכנות ללא פחד מפני דחיה, מה מאיר את הנשמה שלך? אז למי שייך האושר שלך? אולי את סוף סוף מוכנה להחזיר את האושר בחזרה אליך, ה חזירי אליך את רסיסי האושר שלך מאלו שמסרת להם אותם בטעות: מהחברה, מהמשפחה, מהבוס בעבודה והעבירי לידייך, עשי זאת לא מתוך זלזול בחברה או בסביבה ולא מתוך יהירות או חוסר הקשבה, ההפך – את פועלת מתוך כך שההקשבה עכשיו היא יותר פעילה ועליונה, היא מחוברת לקול הנשמה שלך שיודעת את מה שנכון לה. זוהי הקשבה לעצמך, לצרכים שלך, למה גורם לך לחייך, להרגיש שמחה, אוהבת, חיה, נושמת, את לוקחת את מלוא האחריות של האושר אליך, ומפסיקה להטיל אחריות (וגם אשמה) על האחרים. זה לצאת מחדר חושך אל האור, לצאת מאפלה אל זוהר החיים. אף אחד לא יכול להגיד לך איך לחיות כדי להיות מאושרת, רק את לעצמך – עשי זאת על ידי גילוי האמת של ייחודיות נשמתך ואז פעלי לפי האמת והגילוי שנחשף לליבך ללא היסוס או מעצור. המאמר הוא חלק מקורס בהתפתחות רוחנית יחד איתי : לבבי קשור באהבה – על אהבה ומערכות יחסים חדרי גילוי האמת של הנשמה – בין החושך לאור

להיות אמא רלוונטית

הנושא אותו היא הביא לקונסטלציה הנשמתית היה שהיא מפחדת שהיא תהיה אמא לא רלוונטית לילדים שלה. שהיא תהיה לא משמעותית. תוך כדי התהליך עלו כול מיני קולות וייצוגים שנתנו להם שם מקום ובד. בסבלנות ובאיטיות שמנו בד ועוד בד, השמענו קול ועוד קול, עד שהכול התבהר, עד שהגיע הריפוי, ללב ולרחם.

זה שלא ידע לשאול

בתוך העצמי נמצאות כול השאלות וגם כול התשובות, רק לא בסדר המתאים – והקונסטלציה עוזרת לעשות סדר ולתת לכול דבר ייצוג ומקום. וככה לפני חג הפסח (פה שח) הוא הגיע אלי למפגש קונסטלציה נשמתית , עם רצון לצאת לחירות עצמית לשחרור, משהו בתוכו לא מוצא את עצמו, הנשמה מרגישה שמשהו תקוע ולא מוצאת ביטוי. הוא מעיד על עצמו שהוא בחברת אנשים זרים, אדם מופנם שלא מרבה לדבר, וזה מציק לו, הוא רוצה לשתף יותר רעיונות שלו, מחשבות, רגשות – בעיקר במקום העבודה. בעבודה יש לו רעיונות שהוא רוצה להגיד (הייצוג בצבע זהב), רעיונות שהם זהב, והוא לא אומר, משהו בצ’קרת הגרון סגור וסתום לתחושתו, ואז קורה את הדבר הכי מעצבן: מישהו אחר אומר את הרעיון שיש לו וזוכה לשבחים. אוף!!! יש משפט בודהיסטי יפה שאומר : “כשעולות השאלות, המרחבים נפתחים” , שמנו יצוגים של בדים ועוד יצוגים , שאלנו שאלות ופתחנו את המרחב עד שהגיע הייצוג למילה: שאלה. לפתוח, שאלה היא פותחת, מאפשרת תקשורת, מענה, חיבור, יצירת קשר, היא המפתח לריפוי בשלב הזה של המונחה. עלו עוד דברים בתוך הקונסטלציה הנשמתית אבל המפתח היה : לשאול שאלות כדי לפתוח את המרחב. שאלה שמאפשרת שיחרור שאלה שמוצאת ריפוי. בהודיה על הרגע, על החסד ועל הזכות.

חלומות שלא התגשמו

הוא מדבר כמו רוח סערה, כועס על החיים ולמה? כי הוא לא מצליח להגשים את עצמו. יש לו חלומות שלא התגשמו, כלומר חלומות שהתרסקו לו בפנים. ביקשתי ממנו לשים בד לחלומות שלא התגשמו, הוא הניח בד בצבע זהב, ביקשתי שיעמוד על הבד, מה אתה מרגיש ? שאלתי. “כעס, בעסה, תיסכול” הוא ענה והוסיף עוד כמה תיאורים… חיפשנו את הפתח לריפוי, את הפתח להחלמה ולחלימה, על חלומות שבלילה באים ועל חלומות במשך היום, ועל מי שהוא ומה שהוא יכול להיות…הנשמה נודדת מחפשת ריפוי, חיפשנו ומצאנו חלומות קטנים ונעימים שהם יכולים להתממש, ובהדרגה כך הצעתי להגדיל את עוצמת החלום והמימוש שלו. “אתה מכוון גבוה וגם קצת בבלאגן, חלומות מבולגנים שלא מגיעים בסדר הנכון, בוא תנסה לחלום בקטן ואז להעצים את מימוש החלום” אמרתי בחמלה לכאב שהוא הביא. “את צודקת גם אני מרגיש ככה, החלומות שלי מבולגנים מאוד, אני צריך סדר ומרגיש שכאן הסדר התחיל לקרות.” והוא חייך, ובפנים שלו ראיתי התחלה של שקט 🙂 חלומות שקטים ויפים מלאי אהבה! &nbsp

גלגולים קודמים משיפחה למנהיגה

*המונחת היא אישה עם יכולת לשחזר לעצמה את גלגולי החיים הקדומים שבהם חייתה לפני הגלגול הזה. המרחב של הקונסטלציה רק איפשר לה לבטא את הידע שקיים בתוכה. אני (אוריה ) לא עוסקת בשיחזור גלגולים.* היא לא מבינה למה כול חייה היא מרגישה כמו שיפחה. עבד של כולם, זה מציק לה מאוד ויוצר חיכוכים עם שאר בני הבית. הנחנו בד למילה שיפחה בצבע כסף, כשהיא עלתה על הבד היא מיד התחילה לראות משהו שלא ראתה מעולם: “אני נערה צעירה בתוך ארמון, חטפו אותי מאמא שלי, אני מוקפת באנשים שאני לא מכירה, אני שיפחת מין” היא מתארת בשצף וקולה נשנק לרגע, “אין לי כוחות להתמודד עם האנשים ששם, אני מוחלשת ולא יכולה לברוח מהארמון” היא בוכה. לא ציפיתי לזה, שהיא תשחזר את הגלגול הקודם שלה, מסתבר שהיא מאוד מחוברת לעולם הרוח ולחיים קודמים, ועושה זאת בטיבעיות, לא הופתעתי או נבהלתי, אני מיומנת בעולם הרוח על סוגיו השונים, לכן החלטתי להתייחס לזה בטיבעיות כאילו זה מתרחש עכשיו. הרגשתי שהיא נסערת, דמעות עמדו לה בעיניים, ביקשתי ממנה רגע לעצור לרדת מהייצוג ולנשום. היא פקחה עיניים וירדה מהייצוג. התחלנו לפתוח בדים, עוד ועוד עם ייצוגים שונים, ניסינו להגיע לשורש העיניין, מאיפה העכשיו מגיע משורשים של חיים קודמים. את הקונסטלציה סיימנו כשהשפחה הפכה למנהיגה , היא נכנסה אל חייה הקודמים וראתה: “אני נשואה לצ’יף, איש מכובד מאוד בשבט, אני קיבלתי כוחות שלא היו לי דרך כול התהליך שעברתי, הפכתי להיות מנהיגה של נשים להדריך ולהוביל אותן בדרך, לתת להן תובנות משנות חיים”. חיוך גדול נפרס על שפתייה ופניה זהרו. כדי לתת כוח לייצוג הנחתי את הספר” 13 אימהות הקדומות של השבט”, כי היא עכשיו האמא, המנהיגה של כול השבטים בכול גלגלי וגילגולי החיים. היא התרגשה מאוד מכול מה שעלה במרחב, מציור הנשמה של הקונסטלציה הנשמתית . המעגל ניסגר והרפואה הגיעה.

דברים שלא אמרתי

דברים שלא אמרתי, כול אחד מאיתנו יש לו דברים שהוא שתק אותם, במקום להוציא החוצה הוא בלע פנימה. יש דברים שלא אמרנו ושתקנו, ואנחנו מברכים על כך, ויש דברים שלא אמרנו ואנחנו מרגישים החמצה, מועקה, והמועקה גורמת לתחושת תקיעות, משהו לא זורם ומשוחרר… הנשמה שנמצאת בלב לא זורחת ומאירה. האישה שהגיעה אלי למפגש קונסטלציה חוותה בילדותה מילים רבות שהיא לא אמרה אלא שתקה, עם כול מה שחוותה בבית בבית הספר ועם חברים כילדה התמודדה לבד, הבד שהוא היצוג לחוויה: “דברים שלא אמרתי”, הביא הכרה בקיים במה שהיה, בכאב, בהעדר, בזיכרון וגם בשינוי. כדי להביא ריפוי למרחב ביקשתי ממנה לשים עוד בד שיהיה יצוג ויתן תמיכה לתחושת הבדידות שהיא חוותה בילדותה, ובנוסף אבן חן – להביא ריפוי ללב. מבלי לדעת באופן אינטואטיבי היא הביאה אבן חן ורודה אפורה שמייצגת את צ’קרת הלב הורודה, זוהי אבן של ריפוי הלב, תדר של אהבה רכה חומלת עוטפת את הכול, מה שנאמר מהלב ומה שלא נאמר ונשאר בלב, נעטף ברחמים ואהבה.

אור וחושך

היא הגיעה אלי למפגש קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית) מבקשת לגלות מתוך השברים איך למצוא את האהבה לעצמה אחרי כול האלימות שעברה בחייה. התשובות לאהבה כך היא גילתה מהקונסטלציה, דרך מבנה הנשמה שהיא ציירה במרחב הפתוח, מגיע מתוכה, מהאור שבה. את האור היא ראתה לפתע מתוך החיבור שבין הבדים, היא יכולה לראות את הצבע קרן שמש בין העננים האמתניים. כמו הקשת הצבעונית בשמים האפורים אחרי הגשם, רגע של שלום!

לב שבור וקבלה עצמית

קבלה עצמית זהו לימוד גדול מאוד, אנחנו פה בעולם נעים בחצי, חצי אחד (במקרה הטוב) מקבל את עצמו, וחצי שני (אפילו יותר מחצי) לא מקבל את עצמו ותמיד יש לו תלונות של: “את לא מספיק”. הפער בין 2 החצאים מקשה על האדם לחוות אהבה עצמית. עשינו על זה תהליך של קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית), ניסינו להבין את העומק של החוויה, את תמונת הנשמה שהיא שלמה בתוך מציאות חצויה. התנועה היתה כול הזמן אל תוך הלא נודע, אנחנו לא יודעות למה זה ככה, אנחנו לא יודעות מה כדאי לעשות כדי להרגיש טוב יותר ושלמה יותר, אבל ידענו דבר אחד, המרחב יביא איתו את התשובה. בתחילת התהליך היא הניחה את הבד “חוסר קבלה של מי שאני” רחוק מאוד מכול שאר הבדים, ובהדרגה קירבנו את הבד צעד אחר צעד לבד אחר שייצג את “הבורא”. בסיום המפגש כשהתבוננו על ציור הנשמה (הנחת הבדים) ובבד של: “חוסר קבלה של מי שאני” עלה בה הקול: “לב שבור הוא לב שלם”, החצי שאני החוסר מושלמות הוא השלם בעיקר בעייני הבורא אליו היא התקרבה. היא הסתכלה על אבני החן הטובות שהיו מונחות בתוך צדף ואמרה: “איזו אבן יפה יש פה, בא לי להניח אותה על הבד”. והיא הרימה את האבן הירוקה והניחה אותה על פני הבד הירוק. “תסתכלי טוב על האבן ” אמרתי כי אני מכירה את האבנים שיש לי “היא שבורה 🙂 ובדיוק כמו הלב היא גם שלמה “. בתוך השלם מונח השבור ובתוך השבור מונח השלם.   והשיר הזה מתנגן בראש 🙂 –

משמעות החיים דרך הנשמה

מה משמעות החיים  על האדמה? למה אנחנו פה בכלל? מה המטרה? שאלה גדולה מאוד, ואפשר למצוא בה תשובה פשוטה. אנחנו נשמה, ניצוץ של אור אלוהי בתוך גוף, אנחנו לא רק גוף – ואת זה לרוב אנחנו שוכחים, המטרה החשובה בחיים שלנו זה להכיר בכך שאנחנו ניצוץ נשמה, שיש בנו אור. במסע החיים שלנו יש לא מעט רגעי חושך, ועלינו להדליק את האור הפנימי, להתחבר לנשמה, רגעי החושך נועדו להביא אותנו אל ההיזכרות – מתוך החושך להדליק את האור הפנימי. אי אפשר לברוח החוויה הזו , של החשכה, כי אנחנו לא רק גוף, והנשמה שהיא האור, רוצה להביא את עצמה לידיי ביטוי. למעשה באנו לכאן לדעת שאנחנו קודם כול נשמה, זו ההתחלה, בראשית, ולדעת מה המשמעות של להיות נשמה- באנו לגלות את האמת הזו על עצמנו לעבור דרך שער הריפוי, שער האהבה.

מופנמות

מתוך תהליך של קונסטלציה נשמתית : כול מפגש קונסטלציה נשמתית / מערכתית משפחתית הוא מפגש מקודש עבורי, שם חלקי הנשמה מתגלים. מופנמת – זו טביעת הנשמה של האישה היקרה שמתבטאת בחייה , ועלתה כנושא מיד בתחילת המפגש. “אני מופנמת”, היא איבחנה את עצמה. ביקשתי ממנה לבחור בד למילה: “מופנמת”,בתמונה הצבע הסגול הכהה, ולעמוד על הייצוג הזה, כלומר על הבד ושאלתי: “מה את מרגישה שעולה משם?” לא הרבה היא אומרת בידיים שלובות. פתחנו עוד ועוד בדים ובהדרגה היא גילתה איך האיכות שיש בה של מופנמות זה בעצם האיכות שהיא צריכה כדי לממש את עצמה, את החלומות שלה והרצונות שלה האיזון שבין המופנמות למוחצנות, בין הפנים לחוץ, מופנמות ומימוש עצמי. משהו התבהר תוך כדי התהליך ומאפשר את השינוי את החיבור, לראות את היופי שיש בעצמנו, את האהבה.