אני אפס?
היא מרגישה שהיא אפס – כמה מאיתנו מרגישים ככה? והפחד הגדול ביותר שלה – שיגלו את זה, שהיא אפס, שהיא שום דבר, כמה מאיתנו מרגישים דבר דומה ? הקשבנו לתחושות שעולות, שמנו ופתחנו עוד בדים וייצוגים בלי שיפוטיות, ובסוף המפגש התחשק לי, כמנחה של התהליך, לגשת לבד של הייצוג : “אני אפס” ולתת לו חיית עוצמה: נמר/ פנתר. ביקשתי ממנה לעלות על הייצוג כשיש עליו את חיית העוצמה ושאלתי: “איך את מרגישה עכשיו? שיש חיית עוצמה שמגנה עליך?” היא חייכה 🙂 “האמת שטוב, טוב מאוד” “מעשר ועד אפס כמה טוב את מרגישה?” איתגרתי אותה היא חייכה 🙂 “שמונה אני חושבת” היא אמרה במהירות, “אז כבר לא אפס”, אני שמחתי בליבי!. “את פנתרה אמיתית” אמרתי לה בביטחון ובראשי התנגנה המנגינה: אני פנתרה אני ערה כשכולם ישנים הם אומרים שאני מוזרה אני אומרת שהם רגילים… ושני השירים המתבקשים הם 🙂
ערך עצמי קונסטלציה נשמתית
באמצע התהליך של הקונסטלציה הנשמתית עלה מתוכה הקול המוכר לה כול כך: “עוד יגלו שאת לא שווה כלום שאת אפס !” הקול המאשים, האימתני המשתק המכבה כול תנועה ורצון בחיים, עצרתי איתה את המבנה של הנשמה וחייה, את הנחת הבדים, וביקשתי ממנה לפנות למרחב אחר בחדר ולבנות שם שמש, וכול קרן שמש זה דברים שהיא הצליחה בחיים. להפתעתה היא גילתה יותר קרניים ממה שחשבה בהתחלה, שאין לה בכלל קרניים של אור. כדי לתת לתהליך עוד גל והמשך, ביקשתי ממנה שתמשיך בבית לכתוב עוד קרניים של אור, עוד הצלחות שהיו לה, כול דבר שהיא התעלתה מעל המציאות ויצרה את היש!. כי אור גדול מאיר הכול ויותר כבר לא צריך לשאול אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות להתחיל הכול מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה אני כאן, אנ’לא מתבזבז יותר! (אמיר דדון)