תגית: אהבה עצמית

טעויות שעשיתי

לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו, זהו לימוד גדול. “יש לי רשימה גדולה וארוכה של טעויות שעשיתי, איך אני נפתרת ממנה?” היא שאלה ישר ולעיניין. חייכתי, לעיתים שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה טובה ובטח לא מהירה , “בואי נפתח בבדים אולי משם תקבלי תשובה” הצעתי. היא התחילה להניח בדים וציינה את כול הטעויות עליהם היא מצטערת, היתה שם רשימה שבעיקר כללה אי הגשמה עצמית ובחירות לא נכונות לדעתה שהובילו אותה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. התבוננו ברשימת הקניות של כול הטעויות וביקשתי ממנה להגיד לטעויות: “אומנם את טעויות אבל אתם שלי” היא אמרה את המשפט וצחקה צחוק גדול ומשחרר. “למה את צוחקת?” שאלתי אותה “לא יודעת אני פתאום מרגישה שלמה, כול השנים ניסית לזרוק אותם החוצה ועכשיו אני מחבקת אותם, הם שלי!” אמרה נחרצות. היכולת לקבל את עצמנו, את החלקים הלא שלמים ויפים, זה הריפוי האמיתי. אהבה עצמית!

אור וחושך

היא הגיעה אלי למפגש קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית) מבקשת לגלות מתוך השברים איך למצוא את האהבה לעצמה אחרי כול האלימות שעברה בחייה. התשובות לאהבה כך היא גילתה מהקונסטלציה, דרך מבנה הנשמה שהיא ציירה במרחב הפתוח, מגיע מתוכה, מהאור שבה. את האור היא ראתה לפתע מתוך החיבור שבין הבדים, היא יכולה לראות את הצבע קרן שמש בין העננים האמתניים. כמו הקשת הצבעונית בשמים האפורים אחרי הגשם, רגע של שלום!

לב שבור וקבלה עצמית

קבלה עצמית זהו לימוד גדול מאוד, אנחנו פה בעולם נעים בחצי, חצי אחד (במקרה הטוב) מקבל את עצמו, וחצי שני (אפילו יותר מחצי) לא מקבל את עצמו ותמיד יש לו תלונות של: “את לא מספיק”. הפער בין 2 החצאים מקשה על האדם לחוות אהבה עצמית. עשינו על זה תהליך של קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית), ניסינו להבין את העומק של החוויה, את תמונת הנשמה שהיא שלמה בתוך מציאות חצויה. התנועה היתה כול הזמן אל תוך הלא נודע, אנחנו לא יודעות למה זה ככה, אנחנו לא יודעות מה כדאי לעשות כדי להרגיש טוב יותר ושלמה יותר, אבל ידענו דבר אחד, המרחב יביא איתו את התשובה. בתחילת התהליך היא הניחה את הבד “חוסר קבלה של מי שאני” רחוק מאוד מכול שאר הבדים, ובהדרגה קירבנו את הבד צעד אחר צעד לבד אחר שייצג את “הבורא”. בסיום המפגש כשהתבוננו על ציור הנשמה (הנחת הבדים) ובבד של: “חוסר קבלה של מי שאני” עלה בה הקול: “לב שבור הוא לב שלם”, החצי שאני החוסר מושלמות הוא השלם בעיקר בעייני הבורא אליו היא התקרבה. היא הסתכלה על אבני החן הטובות שהיו מונחות בתוך צדף ואמרה: “איזו אבן יפה יש פה, בא לי להניח אותה על הבד”. והיא הרימה את האבן הירוקה והניחה אותה על פני הבד הירוק. “תסתכלי טוב על האבן ” אמרתי כי אני מכירה את האבנים שיש לי “היא שבורה 🙂 ובדיוק כמו הלב היא גם שלמה “. בתוך השלם מונח השבור ובתוך השבור מונח השלם.   והשיר הזה מתנגן בראש 🙂 –

אני אפס?

היא מרגישה שהיא אפס – כמה מאיתנו מרגישים ככה? והפחד הגדול ביותר שלה – שיגלו את זה, שהיא אפס, שהיא שום דבר, כמה מאיתנו מרגישים דבר דומה ? הקשבנו לתחושות שעולות, שמנו ופתחנו עוד בדים וייצוגים בלי שיפוטיות, ובסוף המפגש התחשק לי, כמנחה של התהליך, לגשת לבד של הייצוג : “אני אפס” ולתת לו חיית עוצמה: נמר/ פנתר. ביקשתי ממנה לעלות על הייצוג כשיש עליו את חיית העוצמה ושאלתי: “איך את מרגישה עכשיו? שיש חיית עוצמה שמגנה עליך?” היא חייכה 🙂 “האמת שטוב, טוב מאוד” “מעשר ועד אפס כמה טוב את מרגישה?” איתגרתי אותה היא חייכה 🙂 “שמונה אני חושבת” היא אמרה במהירות, “אז כבר לא אפס”, אני שמחתי בליבי!. “את פנתרה אמיתית” אמרתי לה בביטחון ובראשי התנגנה המנגינה: אני פנתרה אני ערה כשכולם ישנים הם אומרים שאני מוזרה אני אומרת שהם רגילים… ושני השירים המתבקשים הם 🙂