תגית: להקשיב לנשמה

קונסטלציה של הנשמה

“האדם נברא בספר סיפור ומספר” ספר יצירה קונסטלציה נשמתית (של הנשמה) היא הגדרה שאני הגיתי שמתארת את מרחב הריפוי בהם הדברים מתרחשים. שיטה זו מבוססת על שיטת הקונסטלציה משפחתית מערכתית אבל יש בה את התובנות והריפוי הרוחני שאני מציעה. קונסטלציה נשממתית מאפשרת לראות אירועים בחיינו מהעבר או בהווה מנקודת ראיה רחבה יותר (של הנשמה), ובכך לשנות את החוויה שלנו אל מול האירוע שחווינו, את הרגש שיש לנו, ולפתוח פתח למשהו חדש להתרחש בחיים, עומס ריגשי רב משתחרר, ויש מקום פנוי לחוויות חדשות ובריאות. אני רואה בנשמה מפתח חשוב בריפוי, הבנה, ומימוש של העצמי. ולמה? כי ביום יום האדם מחובר להכרה ואין לאדם את היכולת להתחבר למהות, לנשמה. ההכרה השכל הרציונל הצורך בשליטה מבטל את היכולת להתחבר לאמת הפשוטה של הנשמה, לרצונותיה ושאיפותיה. הנשמה לא מקבלת תשומת לב ומקום, ובכך ההכרה הרציונלית מייצרת כאב ותיסכולים אותם אפשר וצריך לשחרר. חיבור לנשמה לאור לאהבה – מאפשר הזדמנות לריפוי. כשאנחנו מחוברים במודעות לנשמה שלנו אנחנו חווים אהבה, אנחנו במרחב ריפוי אמיתי, אנחנו בקבלה אמיתית של עצמנו וסיפור חיינו על כול הכאבים ההצלחות ואי הצלחות. אנחנו לא בוויכוח אלא בקבלה, אנחנו רואים את היופי השמחה והנוכחות של עצמנו – עם כול המורכבות. אנחנו יכולים לעבור בקלות מכאב להקלה שיחרור וביטוי עצמי. יש חלק בקונסטלציה הנשמתית שאי אפשר להסביר אלא רק לחוות, רק במפגש של ריפוי אפשר להבין את המילים שנכתבו פה, זוהי חוויה של גוף ונשמה יחד, באהבה. (לקריאה מורחבת קונסטלציה נשמתית ציור הנשמה )  

לראות את היופי

בסוף כול קונסטלציה אני אוהבת לקחת את המונחה או המונחת אל פינה בחדר ולתת להם להשקיף, כמו אלוהים, על כול היופי שניגלה להם אל מול העיניים: לראות את מבנה וציור הנשמה שנפרס למולם. תמיד יש השתאות, תמיד יש התפעלות, יש חיוך ועין מנצנצת מהתרגשות, משהו נפעם מהמראה המרהיב שמתגלה, משהו שהיה חבוי קיבל שם צורה וצבע. יש התבהרות, יש תובנה, חושך מקבל טיפה של אור, כאב מקבל עוד מרפא, אפשר לחוות את החיים בעוד רבדים, טעמים, ריחות, צבעים וצורות – כול היופי , הם מבינים, שייך להם, והמרחב הוא ההשתקפות והברכה!.

הפחד מנפילה

הוא מפחד מנפילה. הוא נפל יותר מידיי פעמים בחייו, והוא חושש ואף מנבא את הנפילה הבאה בחייו. הוא, כמו רובנו, רוצה להימנע מנפילה, ובעיקר מהכאב שמתלווה לנפילה, למרות שהוא אומר שכבר לא כואב לו כשהוא נופל, משהו נהייה קהה ולא צורם או צורב. המשכנו להקשיב לנשמה, עמדנו דקות מספר בשקט, הקשבנו למכה של הנפילה ולכאב שבא אחר כך, ולפחד, לפחד של הנפילה הבאה, לרצון לא לטעות בבחירות שמביאות לנפילה ולרגשות האשם ולביקורת העצמית. “דרישות גבוהות יש לי” הוא אומר בחצי חיוך, ואני מחייכת חיוך גדול יותר. פתחנו עוד ועוד בדים והתבוננו על מבנה הנשמה שנפרס מולנו וחזרנו לנפילה. “מעניין” אמרתי לו ” אולי הנפילה היא לא העיניין אצלך ?” עינייו נצנצו למילותיי בסקרנות וספקנות בו זמנית, “אז מה העיניין הרי לשם כך באתי לעיניין הנפילה ? ” הוא ענה לי קצת בעצבנות. המשכתי בדבריי : “אולי, ואני מניחה את זה כאן במרחב, זה לא העיניין הנפילה, כי נפילות יהיו ואי אפשר למנוע את כולן, אלא איך אתה קם מהן, בוא נפתח את המרחב הזה”… ופה התגלה האור, הוא הצליח לראות את החוזקות שלו, כמו עוף החול הפניקס לקום מתוך ההריסות. “את יודעת אוריה ” הוא אמר בסוף המפגש “וואלה אני גבר חזק עם עוצמות מדהימות של יכולות ועשיה. אני מרגיש כמו איש הברזל” הוא צחק ונפרדנו לשלום ועם לב חדש שיכול להכיל יותר מהאור והחושך, מההצלחה והנפילה. להיות עם חמלה כלפי עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, לעיתים קרובות זה הריפוי, יכולת השיפוטיות נהפכת לקבלה וראיית הטוב, שבתוכנו, בליבנו, בהווייתנו.