תגית: קבלה עצמית

טעויות שעשיתי

לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו, זהו לימוד גדול. “יש לי רשימה גדולה וארוכה של טעויות שעשיתי, איך אני נפתרת ממנה?” היא שאלה ישר ולעיניין. חייכתי, לעיתים שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה טובה ובטח לא מהירה , “בואי נפתח בבדים אולי משם תקבלי תשובה” הצעתי. היא התחילה להניח בדים וציינה את כול הטעויות עליהם היא מצטערת, היתה שם רשימה שבעיקר כללה אי הגשמה עצמית ובחירות לא נכונות לדעתה שהובילו אותה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. התבוננו ברשימת הקניות של כול הטעויות וביקשתי ממנה להגיד לטעויות: “אומנם את טעויות אבל אתם שלי” היא אמרה את המשפט וצחקה צחוק גדול ומשחרר. “למה את צוחקת?” שאלתי אותה “לא יודעת אני פתאום מרגישה שלמה, כול השנים ניסית לזרוק אותם החוצה ועכשיו אני מחבקת אותם, הם שלי!” אמרה נחרצות. היכולת לקבל את עצמנו, את החלקים הלא שלמים ויפים, זה הריפוי האמיתי. אהבה עצמית!

אור וחושך

היא הגיעה אלי למפגש קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית) מבקשת לגלות מתוך השברים איך למצוא את האהבה לעצמה אחרי כול האלימות שעברה בחייה. התשובות לאהבה כך היא גילתה מהקונסטלציה, דרך מבנה הנשמה שהיא ציירה במרחב הפתוח, מגיע מתוכה, מהאור שבה. את האור היא ראתה לפתע מתוך החיבור שבין הבדים, היא יכולה לראות את הצבע קרן שמש בין העננים האמתניים. כמו הקשת הצבעונית בשמים האפורים אחרי הגשם, רגע של שלום!

לב שבור וקבלה עצמית

קבלה עצמית זהו לימוד גדול מאוד, אנחנו פה בעולם נעים בחצי, חצי אחד (במקרה הטוב) מקבל את עצמו, וחצי שני (אפילו יותר מחצי) לא מקבל את עצמו ותמיד יש לו תלונות של: “את לא מספיק”. הפער בין 2 החצאים מקשה על האדם לחוות אהבה עצמית. עשינו על זה תהליך של קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית), ניסינו להבין את העומק של החוויה, את תמונת הנשמה שהיא שלמה בתוך מציאות חצויה. התנועה היתה כול הזמן אל תוך הלא נודע, אנחנו לא יודעות למה זה ככה, אנחנו לא יודעות מה כדאי לעשות כדי להרגיש טוב יותר ושלמה יותר, אבל ידענו דבר אחד, המרחב יביא איתו את התשובה. בתחילת התהליך היא הניחה את הבד “חוסר קבלה של מי שאני” רחוק מאוד מכול שאר הבדים, ובהדרגה קירבנו את הבד צעד אחר צעד לבד אחר שייצג את “הבורא”. בסיום המפגש כשהתבוננו על ציור הנשמה (הנחת הבדים) ובבד של: “חוסר קבלה של מי שאני” עלה בה הקול: “לב שבור הוא לב שלם”, החצי שאני החוסר מושלמות הוא השלם בעיקר בעייני הבורא אליו היא התקרבה. היא הסתכלה על אבני החן הטובות שהיו מונחות בתוך צדף ואמרה: “איזו אבן יפה יש פה, בא לי להניח אותה על הבד”. והיא הרימה את האבן הירוקה והניחה אותה על פני הבד הירוק. “תסתכלי טוב על האבן ” אמרתי כי אני מכירה את האבנים שיש לי “היא שבורה 🙂 ובדיוק כמו הלב היא גם שלמה “. בתוך השלם מונח השבור ובתוך השבור מונח השלם.   והשיר הזה מתנגן בראש 🙂 –

ערך עצמי קונסטלציה נשמתית

באמצע התהליך של הקונסטלציה הנשמתית עלה מתוכה הקול המוכר לה כול כך: “עוד יגלו שאת לא שווה כלום שאת אפס !” הקול המאשים, האימתני המשתק המכבה כול תנועה ורצון בחיים, עצרתי איתה את המבנה של הנשמה וחייה, את הנחת הבדים, וביקשתי ממנה לפנות למרחב אחר בחדר ולבנות שם שמש, וכול קרן שמש זה דברים שהיא הצליחה בחיים. להפתעתה היא גילתה יותר קרניים ממה שחשבה בהתחלה, שאין לה בכלל קרניים של אור. כדי לתת לתהליך עוד גל והמשך, ביקשתי ממנה שתמשיך בבית לכתוב עוד קרניים של אור, עוד הצלחות שהיו לה, כול דבר שהיא התעלתה מעל המציאות ויצרה את היש!. כי אור גדול מאיר הכול ויותר כבר לא צריך לשאול אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות להתחיל הכול מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה אני כאן, אנ’לא מתבזבז יותר! (אמיר דדון)