קטגוריה: התפתחות רוחנית

חלומות שלא התגשמו

הוא מדבר כמו רוח סערה, כועס על החיים ולמה? כי הוא לא מצליח להגשים את עצמו. יש לו חלומות שלא התגשמו, כלומר חלומות שהתרסקו לו בפנים. ביקשתי ממנו לשים בד לחלומות שלא התגשמו, הוא הניח בד בצבע זהב, ביקשתי שיעמוד על הבד, מה אתה מרגיש ? שאלתי. “כעס, בעסה, תיסכול” הוא ענה והוסיף עוד כמה תיאורים… חיפשנו את הפתח לריפוי, את הפתח להחלמה ולחלימה, על חלומות שבלילה באים ועל חלומות במשך היום, ועל מי שהוא ומה שהוא יכול להיות…הנשמה נודדת מחפשת ריפוי, חיפשנו ומצאנו חלומות קטנים ונעימים שהם יכולים להתממש, ובהדרגה כך הצעתי להגדיל את עוצמת החלום והמימוש שלו. “אתה מכוון גבוה וגם קצת בבלאגן, חלומות מבולגנים שלא מגיעים בסדר הנכון, בוא תנסה לחלום בקטן ואז להעצים את מימוש החלום” אמרתי בחמלה לכאב שהוא הביא. “את צודקת גם אני מרגיש ככה, החלומות שלי מבולגנים מאוד, אני צריך סדר ומרגיש שכאן הסדר התחיל לקרות.” והוא חייך, ובפנים שלו ראיתי התחלה של שקט 🙂 חלומות שקטים ויפים מלאי אהבה! &nbsp

גלגולים קודמים משיפחה למנהיגה

*המונחת היא אישה עם יכולת לשחזר לעצמה את גלגולי החיים הקדומים שבהם חייתה לפני הגלגול הזה. המרחב של הקונסטלציה רק איפשר לה לבטא את הידע שקיים בתוכה. אני (אוריה ) לא עוסקת בשיחזור גלגולים.* היא לא מבינה למה כול חייה היא מרגישה כמו שיפחה. עבד של כולם, זה מציק לה מאוד ויוצר חיכוכים עם שאר בני הבית. הנחנו בד למילה שיפחה בצבע כסף, כשהיא עלתה על הבד היא מיד התחילה לראות משהו שלא ראתה מעולם: “אני נערה צעירה בתוך ארמון, חטפו אותי מאמא שלי, אני מוקפת באנשים שאני לא מכירה, אני שיפחת מין” היא מתארת בשצף וקולה נשנק לרגע, “אין לי כוחות להתמודד עם האנשים ששם, אני מוחלשת ולא יכולה לברוח מהארמון” היא בוכה. לא ציפיתי לזה, שהיא תשחזר את הגלגול הקודם שלה, מסתבר שהיא מאוד מחוברת לעולם הרוח ולחיים קודמים, ועושה זאת בטיבעיות, לא הופתעתי או נבהלתי, אני מיומנת בעולם הרוח על סוגיו השונים, לכן החלטתי להתייחס לזה בטיבעיות כאילו זה מתרחש עכשיו. הרגשתי שהיא נסערת, דמעות עמדו לה בעיניים, ביקשתי ממנה רגע לעצור לרדת מהייצוג ולנשום. היא פקחה עיניים וירדה מהייצוג. התחלנו לפתוח בדים, עוד ועוד עם ייצוגים שונים, ניסינו להגיע לשורש העיניין, מאיפה העכשיו מגיע משורשים של חיים קודמים. את הקונסטלציה סיימנו כשהשפחה הפכה למנהיגה , היא נכנסה אל חייה הקודמים וראתה: “אני נשואה לצ’יף, איש מכובד מאוד בשבט, אני קיבלתי כוחות שלא היו לי דרך כול התהליך שעברתי, הפכתי להיות מנהיגה של נשים להדריך ולהוביל אותן בדרך, לתת להן תובנות משנות חיים”. חיוך גדול נפרס על שפתייה ופניה זהרו. כדי לתת כוח לייצוג הנחתי את הספר” 13 אימהות הקדומות של השבט”, כי היא עכשיו האמא, המנהיגה של כול השבטים בכול גלגלי וגילגולי החיים. היא התרגשה מאוד מכול מה שעלה במרחב, מציור הנשמה של הקונסטלציה הנשמתית . המעגל ניסגר והרפואה הגיעה.

טעויות שעשיתי

לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו, זהו לימוד גדול. “יש לי רשימה גדולה וארוכה של טעויות שעשיתי, איך אני נפתרת ממנה?” היא שאלה ישר ולעיניין. חייכתי, לעיתים שואלים אותי שאלות שאין לי תשובה טובה ובטח לא מהירה , “בואי נפתח בבדים אולי משם תקבלי תשובה” הצעתי. היא התחילה להניח בדים וציינה את כול הטעויות עליהם היא מצטערת, היתה שם רשימה שבעיקר כללה אי הגשמה עצמית ובחירות לא נכונות לדעתה שהובילו אותה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. התבוננו ברשימת הקניות של כול הטעויות וביקשתי ממנה להגיד לטעויות: “אומנם את טעויות אבל אתם שלי” היא אמרה את המשפט וצחקה צחוק גדול ומשחרר. “למה את צוחקת?” שאלתי אותה “לא יודעת אני פתאום מרגישה שלמה, כול השנים ניסית לזרוק אותם החוצה ועכשיו אני מחבקת אותם, הם שלי!” אמרה נחרצות. היכולת לקבל את עצמנו, את החלקים הלא שלמים ויפים, זה הריפוי האמיתי. אהבה עצמית!

דברים שלא אמרתי

דברים שלא אמרתי, כול אחד מאיתנו יש לו דברים שהוא שתק אותם, במקום להוציא החוצה הוא בלע פנימה. יש דברים שלא אמרנו ושתקנו, ואנחנו מברכים על כך, ויש דברים שלא אמרנו ואנחנו מרגישים החמצה, מועקה, והמועקה גורמת לתחושת תקיעות, משהו לא זורם ומשוחרר… הנשמה שנמצאת בלב לא זורחת ומאירה. האישה שהגיעה אלי למפגש קונסטלציה חוותה בילדותה מילים רבות שהיא לא אמרה אלא שתקה, עם כול מה שחוותה בבית בבית הספר ועם חברים כילדה התמודדה לבד, הבד שהוא היצוג לחוויה: “דברים שלא אמרתי”, הביא הכרה בקיים במה שהיה, בכאב, בהעדר, בזיכרון וגם בשינוי. כדי להביא ריפוי למרחב ביקשתי ממנה לשים עוד בד שיהיה יצוג ויתן תמיכה לתחושת הבדידות שהיא חוותה בילדותה, ובנוסף אבן חן – להביא ריפוי ללב. מבלי לדעת באופן אינטואטיבי היא הביאה אבן חן ורודה אפורה שמייצגת את צ’קרת הלב הורודה, זוהי אבן של ריפוי הלב, תדר של אהבה רכה חומלת עוטפת את הכול, מה שנאמר מהלב ומה שלא נאמר ונשאר בלב, נעטף ברחמים ואהבה.

סבתא שושנה וכאב

אני הרבה פעמים פוחת מפגשים בהדלקת נר, טקס של כוונה קטנה, אור של נר שידריך יאיר ויכוון את הדרך של התהליך שהאדם עובר/ת. את המפגש הזה התחלנו עם הדלקת נר. “למי את רוצה להקדיש את הדלקת הנר?” שאלתי “אפשר לכול אחד?” היא שאלה “כי אני רוצה להקדיש לסבתא שושנה, אתמול היה יום האזכרה שלה ולא הספקתי להדליק לה נר נשמה.” היא אמרה והדליקה את הנר לזיכרה של סבתא שושנה והתחלנו את תהליך הריפוי דרך קונסטלציה משפחתית. לא ידענו שבהמשך סבתא שושנה תופיע בבדים של הקונסטלציה הנשמתית משפחתית אבל החיבור בין הנשמות הביא את הבד של סבתא  אל המרחב כיצוג  וכחלק ממרחב הריפוי.. בתהליך המונחת הביאה כול מיני בדים שייצגו כאב ועלתה השאלה: “האם הכאב הוא רק שלי או שאולי הוא היה גם בדורות הקודמים?” ואכן היה כאב שרץ במשפחה, כאב של נטישה, עקירה, ניתוק ושיכחה, וסבתא שושנה היתה חלק מהסיפור והמרחב. הבאנו לסבתא שושנה בד וייצוג והנחנו אותו ליד הייצוג של הכאב, בכי יצא החוצה דמעות של היזכרות, דמעות שבאות מהנשמה, כי את סבתא שושנה היא לא ממש הכירה אבל עכשיו היא רצתה להכיר אותה, לשמוע את סיפור הכאב שלה, לקבל עצה טובה כלים להתמודדות. “אני מרגישה כול כך קרובה אליה פתאום” היא אמרה “אני כול כך שמחה שהיא איתי במרחב היום”. פרח שושנה שנפתח ומציע לנו עוד ועוד ריפוי, של העצמי ושל הדורות הקודמים, ריפוי של כאב שהופך לשמחה ואהבה. בהודיה על הרגע, על החסד ועל הזכות.

ריפוי השושלת הנשית

כול כך חשוב להביא למרחב ולמודעות את השושלת הקודמת שלנו: הגברית והנשית. יש בשושלת הקודמת הרבה משאבים ויכולות שעברו או שלא עברו אלינו. בתהליך שעשינו פתחנו בבדים, הבאנו ביראה והקשבה את הדורות הקודמים הנשיים של השושלת שלה, היא לא ידעה מה היה השם של סבתא רבתא שלה, היא לא ידעה עליה כלום. מעיין סתום שצריך להתגלות. במקביל שמנו בדים שייצגו את הסיפור שעלה בקונסטלציה המשפחתית נשמתית, עשינו טקס, הבאנו אבנים טובות, וגם קלפי מודעות 🙂 . למזלי וגם למזלה היא אוהבת קלפי מודעות, ככה שהיא קל מאוד לפתוח ולקרוא בהם, עוד מידע על מה שחסר לה כאישה כבת כילדה מהדורות הקודמים, הדברים החלו להיפתח ולהיות יותר נינוחים משהו התרכך ואפשר היה לקבל את הברכה. הנשמה התחילה להתרחב ולראות עוד תמונות ומסעות חיים, היא המשיכה והביאה את השפע גם לדורות הבאים לילדים שלה. יש לה מאיפה לתת, יש לה מאיפה לקבל השראה, היא הרגישה מוחזקת מוזנת ומוגנת על ידי הדורות הקודמים של הנשים במשפחתה. אור גדול נכנס וריפא את הלב !.

לראות את היופי

בסוף כול קונסטלציה אני אוהבת לקחת את המונחה או המונחת אל פינה בחדר ולתת להם להשקיף, כמו אלוהים, על כול היופי שניגלה להם אל מול העיניים: לראות את מבנה וציור הנשמה שנפרס למולם. תמיד יש השתאות, תמיד יש התפעלות, יש חיוך ועין מנצנצת מהתרגשות, משהו נפעם מהמראה המרהיב שמתגלה, משהו שהיה חבוי קיבל שם צורה וצבע. יש התבהרות, יש תובנה, חושך מקבל טיפה של אור, כאב מקבל עוד מרפא, אפשר לחוות את החיים בעוד רבדים, טעמים, ריחות, צבעים וצורות – כול היופי , הם מבינים, שייך להם, והמרחב הוא ההשתקפות והברכה!.

גוש קטיף

היא לא האמינה בכלל שכול הרגשות הטעונים שהיא נושאת בקירבה קשורים לפינוי גוש קטיף. זה התרחש כול כך מזמן, והיא כבר עשתה על זה בעבר כול כך הרבה תהליכי ריפוי, אבל זה הופיע גם בקונסטלציה המשפחתית מערכתית שעשינו יחד. הנשמה עוד מהדהדת את הקריעה שהתרחשה ומבקשת עוד חיבור והחלמה. לא תמיד ידוע מה יעלה בתוך מפגש של קונסטלציה נשמתית, איזה סיפור הנשמה תביא ותעלה, וצריך להיות מוכנים לקבל את מה שבא בחיבוק כי זה מגיע מתוכנו, זה שלנו, זה חלק נסתר שהופך לגלוי מתוכנו. בהתחלה הבדים של ייצוג האני ושל ייצוג גוש קטיף היו רחוקים זה מזה, ובסוף התהליך הם פנו זה לזה, כשהייצוג ריפוי נמצא בין השתיים מבקש לחבר בין מה שהיה למה שהווה, מבקש להשכין שלום בתוך הזיכרונות והחלומות, התפילות והלב. בהודיה על הרגע, על החסד ועל הזכות.

לב שבור וקבלה עצמית

קבלה עצמית זהו לימוד גדול מאוד, אנחנו פה בעולם נעים בחצי, חצי אחד (במקרה הטוב) מקבל את עצמו, וחצי שני (אפילו יותר מחצי) לא מקבל את עצמו ותמיד יש לו תלונות של: “את לא מספיק”. הפער בין 2 החצאים מקשה על האדם לחוות אהבה עצמית. עשינו על זה תהליך של קונסטלציה נשמתית (מערכתית משפחתית), ניסינו להבין את העומק של החוויה, את תמונת הנשמה שהיא שלמה בתוך מציאות חצויה. התנועה היתה כול הזמן אל תוך הלא נודע, אנחנו לא יודעות למה זה ככה, אנחנו לא יודעות מה כדאי לעשות כדי להרגיש טוב יותר ושלמה יותר, אבל ידענו דבר אחד, המרחב יביא איתו את התשובה. בתחילת התהליך היא הניחה את הבד “חוסר קבלה של מי שאני” רחוק מאוד מכול שאר הבדים, ובהדרגה קירבנו את הבד צעד אחר צעד לבד אחר שייצג את “הבורא”. בסיום המפגש כשהתבוננו על ציור הנשמה (הנחת הבדים) ובבד של: “חוסר קבלה של מי שאני” עלה בה הקול: “לב שבור הוא לב שלם”, החצי שאני החוסר מושלמות הוא השלם בעיקר בעייני הבורא אליו היא התקרבה. היא הסתכלה על אבני החן הטובות שהיו מונחות בתוך צדף ואמרה: “איזו אבן יפה יש פה, בא לי להניח אותה על הבד”. והיא הרימה את האבן הירוקה והניחה אותה על פני הבד הירוק. “תסתכלי טוב על האבן ” אמרתי כי אני מכירה את האבנים שיש לי “היא שבורה 🙂 ובדיוק כמו הלב היא גם שלמה “. בתוך השלם מונח השבור ובתוך השבור מונח השלם.   והשיר הזה מתנגן בראש 🙂 –